נקדש את חג החירות, חירות המחשבה והדיבור. נרים כוס לחירות העם, לשיבת החטופים לביתם ולמאבק על צדק ואמת.

נרחץ ידינו מהשחיתות, מהשיסוי ומהתהליכים המדאיגים המתרחשים בחברתנו.

נטבול את הכרפס במי מלח, נבכה את סבלם של החטופים, ונזכור את זעקת משפחותיהם.

נשבור את המצה כאות לשבר החברתי, לפילוג ולהתרחקות מערכי האמת והצדק. נשמור חציה לאפיקומן, לתקווה לעתיד מתוקן.

נספר ביציאתנו ממצרים, ונוקיע את ממשלת החורבן והשלטון המכביד את ליבו, מתעלם מהאותות והמכות, וממאן לשמוע את זעקת העם; בעוד בנו הרשע, המוציא עצמו מהכלל וכופר בעיקר, מחזק את לב אביו ומעודדו להמשיך בדרכו הקשה.

נרחץ שוב ידינו כסמל למחויבות לטוהר המידות, לאחריות ציבורית ולהתנערות ממנהיגים שאיבדו את דרכם.

נאכל מצה, סמל הפשטות, הצניעות והאמת, ונסרב לחמץ - הרדיפה אחרי כח, כסף וכבוד.

נטעם מרור, סמל לכאבם של החטופים ומשפחותיהם, של משפחות השכול, של הפצועים גופנית ונפשית. , לכאב הפילוג ולכאב המאבק הארוך על ערכי דמוקרטיה וצדק.

נכרוך את המרור עם המצה, לאות לכך שהתקווה והכאב כרוכים זה בזה – ורק יחד נצליח לתקן.

נשב יחד לארוחה, וננהל שיח של הקשבה, פיוס ואחדות – כי רק כך נגיע לתיקון אמיתי.

נחפש ונגלה את האפיקומן, את התקווה הגנוזה בלב החברה הישראלית – את האמונה שאפשר עוד לשנות, לתקן ולהתחדש.

נברך על המזון, נזכור את היהדות האמיתית, המקבלת, הנאורה, על כל זרמיה הרבים, אור לגויים, ונדחה מעלינו את אלה שניכסו אותה והפכו אותה לקרדום לחפור בו, רוקנו אותה ממהות והשאירו רק קליפה ריקה.

נשיר הלל לכוחות האור, האמת, ולכל מי שפועל ללא חת נגד השיסוי, השחיתות והעוול. נהלל את שומרי ושומרות הסף האחרונים שנשארו, העומדים ללא מורא וללא חת.

מי ייתן ונזכה לבנות חברה שיש בה חמלה, שתשים קץ לחרפת העוני, לאלימות, לקיצוניות הפוליטית ולקיטוב החברתי. חברה איכותית ומוסרית שתהיה מקור גאווה לנו, מעוררת כבוד בקרב אומות העולם והזדהות של יהודי התפוצות עם מדינת ישראל וזרז לעלייתם ארצה. ומעל לכל, הנהגה החותרת לשלום בכל לבה.